• Blog Stats

    • 3,485 hits

יום הולדת 30 – לא מה שחשבתי

יש ימי הולדת שאתה מתכונן אליהם הרבה זמן מראש, יש כאלה שאתה ממש יודע מה אתה רוצה לעשות, יש כאלה שאתה יודע איזה מתנה לבקש, יש כאלה שאתה יודע עם מי לחגוג ויש כאלה שהם הפתעה אחת גדולה ומדהימה.

בימים אלו החלפתי קידומת והפעם במקום לחגוג את יום ההולדת ביום אחד, חגגנו אותו במשך שלושה ימים. הגעתי נטול ציפיות, ללא חשדות, בלי ניחושים ובלי הימורים, בלי לדעת מה עושים, מתי ועם מי, רק הייתי צריך לבקש יום חופש מהעבודה.

שלושים ארועים בשלושה ימים לגיל שלושים או גיל שלוש – סופשבוע יום הולדת יוצא לדרך (התיעוד המלא באינסטגרם ובפייסבוק).

ארוחת בוקר למיטה, זר פרחים, משקפיים חדשים, ביגוד נייקי חדש, פיצה עם טלי, סרט ספיידרמן, בלון, קארטינג עם הלועס (הזבל ניצח אותי), סידני עלי, הרכבת פזל תמונות, שקיעה ומנוחה, בירה בדאבלין (לצערי בארץ ולא באירלנד) עם לנדן ואריאל, ארוחת ערב ב’קיטשן מרקט’ עם הפריצים, ספארי לילה עם שוקו וגול – 14 פעילויות ליום הראשון – הלכנו לישון בשתיים לפנות בוקר עייפים אך מרוצים עם בערך 80 ברכות ב’ספר הפנים’.

את היום השני התחלנו מוקדם בשוק לוינסקי בבורקס ‘פנסו’ עם אח שלו והגנרל (מיץ גזר וקפה היה בונוס), באולינג עם קרמית דולון ואפרת (יאמר שהם לא חברים כי הפסדתי), סיבוב ב’צומת ספרים’ (קצת תרבות אנשים), מצנחי רחיפה בשפיים (מתנה של טלי), חוף השרון בהרצליה ומטקות עם בלאקי וסילה, (מקלחת – לא נחשב), מנוחה בבית עם עדי ורותם להבהלה, גלידה וניליה, ארוחת ערב משפחתית מורחבת אצל ההורים שלי עם משפחת זיו (יצאנו ממש רעבים, לא היה מה לאכול ומה שהיה בכלל לא היה טעים), שתיית יין עם ביז’ו וטלי ב’בל ואנטואן’ (קיבלתי מתנה צניחה חופשית!!) – 9 פעילויות והיד עוד נטוייה.

את היום השלישי התחלנו גם מוקדם כשאחותי ישנה אצלנו, הלכנו לאכול פנקייקס ב’בראסרי’ עם שיבר, ביקור אצל סבתא, סירת פדאלים בירקון עם שלומית ושירן, רכיבה על אופניים משפחתיים עם מירב וארז, (מקלחת קרה וכל כך טובה – לא נחשב), ארוחת צהריים במסעדת ‘מסה’ עם המסתורי והאישה ואח שלו והגנרל, שנ”צ (וואו כל כך חיכינו לזה!!) והפעילות האחרונה – מסיבת יום הולדת בפארק עם בלונים, עוגות, עוגיות, ממתקים, פיתות עם חומוס, שתייה, שקיות הפתעה, משחקים, הרמת כיסא, קוסם וכל החברים!! – 7 פעילויות אחרונות לסיום החגיגות.

התרגשתי שכל כך הרבה אנשים (חברים) יצרו איתי קשר (מייל, טלפון, מיסרון, וואטסאפ, וול, פנים-מול-פנים) ואיחלו לי מזל-טוב. הייתי מאוד מופתע מכל פעילות שהיתה ונרגש מחדש מעצם הפעילות ומי מי שהצטרף אליי לחגוג. לא חשבתי או תיארתי לעצמי כזאת חגיגת יום הולדת – לא הייתי מסוגל לתכנן יום הולדת טובה יותר מזו.

בת-זוגי לחיים והאדם שאני הכי אוהב בעולם – ניבה – המון תודה על הפקה ענקית ומדהימה, ארגון יוצא מן הכלל ומקורי! תודה לכל מי שחגג איתי במהלך הימים האלה והגיע למסיבת הסיום (אין חשיבות לסדר!!): ניבה, אמא, אבא, שיבר, רועי, מירב, אביב, סבתא, חיליק, שרה, טלטול, פושקה, אח שלו, הגנרל, מילטון, המסתורי, האישה, הלועס, צ’יפ, בלאקי, סילה, ביז’ו, טלי, שוקו, גול, גפן, יובל, לנדן, אריאל, פוצי, יובל, לולה, פריץ, פריץ, גאיה, שלומי, שירן, מירב, ארז, להבהלה, עדי, דולון, אפרת, קרמיט, אח שלה, השפנפן, מיטל, עוזה, יותי, רונה, נועם, עומרי, שרון, חסי, רעות, החברים בתפוצות ויש עוד כמה שאני יודע שלא יכלו להגיע אבל אני עדין אוהב אותכם – תהנו בחו”ל).

בסיכום שלושים שנים ושלושה ימים (וחגיגה של שלושים בשלושה) אני פשוט שמח מהאנשים שמסביבי. לא ניתן להסביר במילים כמה אני מעריך את האנשים שאיתי וכמה כיף זה החברים והמשפחה שמסביבי, אושר כזה לא ניתן למדוד ולא הייתי מחליף אותו בשום עושר אחר. אני רק יכול לבקש את אותם חברים לפחות לעוד שלושים שנים – אוהב את כולכם.

🙂

https://picasaweb.google.com/Achshelo/2012_07_19Idos30Bday

שובו של הג׳דיי

אני יושב להנאתי בשירותים מנסה לשבור עוד שיא באייפון, פתאים מתקבלת שיחה. מי אם לא פמי. האמת, ידעתי שזה יגיע. איך אפשר לא לנצל יום קייצי שכזה באמצע פברואר. אז כמו שחששתי, קבענו רכיבה בנחשון ליום שבת 7 בבוקר – קיבלתי צ’ופר, השכמה מאוחרת.

כמעט חודשיים לא רכבתי וזה ברור למה. פגרת חורף. אם הדובים ישנים שנת חורף, למה אני לא יכול? למה אי אפשר להקפיא את יכולת הכושר כמו שמקפיאים מנוי בחדר כושר? הבעיה בכלל מתחילה עם מי שהמציא את החורף. זה לא ברור לי למה צריך לעשות פעילות ספורטיבית בתנאי חורף? אי אפשר להוריד גשם רק בכנרת ולהוריד שלג בחרמון? שישאירו את ראש ציפור יבש.

אז הגענו לנחשון, טוב שלא היה מפוצץ שם כאילו מחלקים אופניים בחינם. מצאנו חניה, התארגנו בזריזות והתחלנו כרגיל חימום “קל” בעליות של יער הנשיא. הרכיבה הייתה סבבה, באמת. היה צחוקים ולא היה קשה מדי. כמו ש-Best אומר רכבנו על CPU 60 אבל אף אחד לא התלונן. בשלב מסויים הבנתי מה המשמעות של פגרה, פירוק שרירים. אחרי שעה וחצי רכיבה הרגשתי כמו איזה ילדה שזרקו עליה חול בגן. כאבו לי השרירים וממש ביקשתי שנוריד את הקצב – שגם ככה היה איטי למדי. זה התשלום על חוסר אימונים.
לא נורא, בסוף סיימנו מרוצים ומאושרים.

אבל הקטע הגדול בהחלט של הרכיבה היה ליין הלבוש הטרמי של גרנצל, גרביים מנדפות זיעה בהכנה בייתית ושרוולי ידיים תוצרת נייקי. באמת היה מצחיק.
כמובן שקינחתי את ארוחת הבריאות בגלידת צ’אנקי מאנקי, אחרי הכל, איך נחזיר את הקלוריות שאבדו

Nike NightRun 2008 – 10k x 10k

יום ראשון, סוגרים את החודש ומתחילים את הספירה לעונה הקצרה של התחרויות.
כשהייתי בצופים היה לנו שבט של 500 חניכים.
בנובמבר שעבר הייתי בטריאתלון אילת ביחד עם עוד 1800 משתתפים ומאות מלווים ובני משפחה.
הפעם האחרונה שראיתי את הכיכר מלאה באלפי אנשים היתה בעצרת שעל שמו הכיכר.
מעולם לא ראיתי עשרת אלפים אנשים לבושים באותו צבע.
מושיקו בטח יישמח כי כולם אדומים אז אפשר לעודד את הפועל.
אבל אני עודדתי את הספורט ואת כל הרצים והרצות שהגיעו לקחת חלק בהפפנינג מרשים ביותר.

ברחנו מוקדם מהעבודה כדי לא להיתקע בפקקים. חנייה אצל דוריס.
עולים על האופניים ורוכבים עשר דקות לאחסן את הסחורה אצל ביז’ו.
כבר בדרך רואים נהירה של אנשים לעבר הכיכר – לא ייאמן.
השיגעון מתחיל.
שבע וחצי ואנחנו צועדים לכיכר.
עשרות אנשים שאני מכיר ומברך בברכת שלום.
מהצפון של תא ועד המרכז של באר שבע, גברים נשים וטף. כולם היו שם.
כינוס קבוצתי ותדריך אחרון של המאמן, שי פיפמן.
כולם חושבים על דבר אחד: לרוץ.

שמונה וחצי, אלפי אנשים נעמדים על קו הזינוק שתפס שמונה נתיבים על אבן גבירול.
רגע השיא מגיע, אני רואה את גורי אלפי!!!! אין דברים כאלה.
צילום וחיבוק, עידוד קטן לפני המרוץ ופליי על האייפוד.
הספירה לאחור מתחילה והקהל שואג 5, 4, 3, 2….1 ואנחנו מתחילים בצעידה קטנה ולעבר הזמזם.
שני קילומטרים ראשונים של חוויה מצחיקה. מלא חברים עוברים, רני אחירון מופיע לידי ונותן לי מוטיבציה, איפה ראובן? איפה אסי?
הפודולר ואסף כבר לא בטווח ראייה ואני מגיע לרוקח.
השעון מראה פחות מתשע דקות ואני מדמיין את גרטל צועק: “שיא עולמי חדש”….
עולים על גשר נמיר, מביט קדימה ורואה נחש עצום בצבע אדום. זורק מבט אחורה ורואה אלפי אנשים באדום.
אני מרגיש טוב, עובר את שלט הארבע קילומטר, והזמן פחות מ-18 דקות. זה הולך להיות טוב. אינפקטד ברקע ואני מאושר.
הדופק קבוע על 87 אחוז אבל לי זה לא אכפת. הרגליים בסדר, לפחות ככה זה נראה.
בחמש קילומטר אני כבר מתחיל לחשוב שלטפס את נס הרים פעמיים יום קודם לא ממש תורם לי לתחרות.
אני שולף ג’ל תפוח מהמכנס ודוחף הכל בשנייה לפה. לצערי אין מים והטעם נשאר בפה למשך קילומטר.
חיים יבין מהדהד בראשי: “מהפך!!” אלדד ורדי מגיע.
ורדי! אני צועק. הוא עונה לי, בוא, אני מחפש מישהו לרוץ איתו. אמרתי טוב, למה לא וידעתי שאני אתחרט על זה.
לא עוברות עשרים שניות והדופק שלי מזנק ל-91 אחוז. זה לא בגלל הבנות ולא בגלל ההתרגשות, כנראה שהקצב עולה.
מחפש את שלטי המרחק בתקווה לראות שלט “עוד 50 מטר”. המארגנים לא הכינו אחד כזה. במקום זה ראיתי שלט של 9 קמ.
ורדי אומר, יאללה, בוא נעשה 45 לפחות, ואני חושב לעצמי, למה לא נשארתי בבית לראות כוכב נולד או משהו דבילי אחר בטלוויזיה.
מגיעים לפנייה האחרונה, 500 מטר ומאות מעודדים.
אני לא יודע מאיפה היתה לי האנרגיה הזאת אבל לדקה וחצי הבאות הרגשתי כמו אלוף.
מדמיין אותי לובש את חולצת המדינה שלי, ג’מייקה, רץ בנעליו של בולט.
מיישר את הידיים כאילו אני רץ מאה מטר בדרך לשיא חדש.
המטרה היתה לרדת מ-50 דקות. אחרי ששנה שעברה עשיתי 55 דקות.
עוצר את הפולאר בקו הסיום על 45 דקות!!!! לא ייאמן. זמן שיא שלי!!
מעולם לא חשבתי אני אוכל לרוץ ארבע וחצי דקות לקילומטר, מדהים.
ולחשוב שזאת הפעם השנייה שאני רץ עשר קילומטר… אדיר 🙂
ועכשיו, מתיחות, מים, אוכל ורוכבים לפיצה של אסף.
כמעט 2 לפנות בוקר, עוד שלוש שעות קמים לרכיבת שחרור.

נראה לי שאני אמשיך במסורת של פעם בשנה 10 קמ.

אח שלו – או יותר נכון, דוד שלו.

נחיתה רכה וחזרה לשיגרה

איך מסכמים את השבוע הכי טוב ב-26 שנות חיי?
איך מסכמים 400 קילומטר רכיבה?
איך מסכמים גובה מצטבר של 8500 מטר?
כנראה שמתחילים בתודות.

תודה לכל מי שקרא את הבלוג, היה לי כיף לא פחות ממכם לשתף – התמונות יגיעו בקרוב.
תודה לגונן ועופר שהוציאו את הטיול המדהים הזה ואני לא אפרט את הציוד, מנהלות רכב וליווי
תודה לשוונג וטופ סייקלינג בישראל וצרפת
תודה לקבוצה החדשה בטור:
STC
תודה לעופרה ובנג’י על השימוש במחשב
תודה לאדי מרקס שלקח אותי תחת חסותו, תודה אייל
תודה לצוות הצילום – שרית, את מדהימה
תודה לגיא, מלך האלפ והשותף לחדר
תודה למולי על התרגום והדיבוב
תודה לבנג’י על הסידורים בשדות תעופה
תודה לשלמה על הקצב בהרים
תודה לאבשי שהוכיח שזה לא הגיל, זה התרגיל
תודה ליעל האצנית שהתקדמה עוד צעד בירידות
תודה לגדי ובני, תאומים לא זהים
תודה לרותי ואושיק, האחים השולטים – חוץ מאח שלו
תודה לנורית שנתנה בראש בכל עלייה
תודה לאהוד ומקסים, אנשי הברזל שלנו
תודה לדני ועמית, משפחה קטנה ומטריפה
תודה לערן, חיבור משמים
תודה לרון שלא ראה בעיניים בירידות
תודה אייל על מיקום המצלמה
His brother in low….
תודה ללואיס שבסוף תמיד היה שם
תודה לשמשון שהגשים חלום

תודה לטור דה פראנס
תודה לעירית ששלחה עידכונים
תודה ללפטי על הציוד
תודה לדוריס על הצטרפותה לכביש
תודה לספינגו על הכל

אני באופן אישי נהנתי שאני ממש לא יכול לתאר, בטח שלא בבלוג סיום.
הקבוצה, המקומות, הנופים, ההרים, הטיפוסים, התנאים, האנשים, הרוכבים, הרוכבות, התרבות, הפסטה והפיצה.
ווי ווי לה וואש קארי
ויוה לה פראנס, ויוה לה טור
C’est la vie
אין כמו נחיתה רכה ישר בעבודה
ותודה להוריי ומשפחתי שהביאוני עד הלום

עד הבלוג הבא,
אח שלו – שוב בישראל

Time Trail

אחרי הכיבוש אנחנו אורזים את התיקים וחלק את האופניים. רבע לשתיים לפנות בוקר אנחנו מתחילים העמסה על האוטובוס.
כן, רבע לשתיים. יצאנו, חגגנו, בילינו עד מאוחר ישנו בערך שעה והתחלנו את המסע להשמדת הטבעת, או בשמה המקומי
ITT – Individual Time Trail
מתחילים נסיעה של בערך 8 שעות לעבר נקודת הזינוק אשר ממוקמת בעיירה בשם
Cérilly
מקום שאף אחד לא שמע, לא ראה, לא ידע, לא מופיע במפה ואם הטור לא היה עובר שם, כנראה שגם לא היו מכירים.

יורדים מהאוטובוסים, צחצוח שיניים קליל, מחליפים עדשה:
Sigma 100-300
ומתחילים לירות תמונות בתותח. את היום סיימתי עם כמעט 400 תמונות.

אני חושב שעד הרגע הזה לא ידעתי למה ענף האופניים כל כך מעניין.
כולם רוצים להיות טייסים של מטוס קרב, להיות אסטרונאוט, להיות מהנדס על באל-קאיידה.
במקום הזה כל העולמות נפגשים.
שיא הטכנולוגיה, שיא היופי.
אנג’לינה ג’ולי של האופניים.
פורשה הגרמנית בצורת 2 גלגלים וכידון.
ניל ארמסטרונג בגוף של שומאכר.
אווירודינמיות ללא סטיות.
הפודולר בגירסה המשודרגת.

מרוץ נגד השעון של הטור דה פראנס ואני במרחק נגיעה.
אוטובוסים אישיים לכל קבוצה, טריינרים אישיים. טכנאים אישיים.
אופניים עם השם של הרוכב וכל אחד אוהב אוכף, כידון ואירו-בר אחר.

אנחנו עושים עשרות סיבובים כדי לא לפספס כלום.
זינוק, חימום, זינוק, עוד רוכב יוצא. אנחנו רואים אותם, הם עושים לנו שלום.
לוקחים ג’לים, עולים לרמפה, הקריין מתחיל בסיפרה לאחור, האצבעות בידו נעלמות עד אחת נשארת.
הרוכב יוצא לדרך ואנחנו בשאגות אחריו.
בשלב מסויים אנחנו מתיישבים על איזה בירה או שתים. ההימור שלי יוצא לדרך.
אני מלהיב את כל הבר בשאגות “שומאכר, שומאכר!!” במבטא גרמני מצחיק.
מגיעים לעשירייה האחרונה. שמות כמו “שלאק” או “אוונס” נשמעים מכל עבר. ואחרון יוצא בעל החולצה הצהובה, ססטרה.
אסור לו לעשות טעויות.

כשאנחנו מגיעים לפריז אנחנו מגלים כי מספר 111 העונה לשם “שומאכר” לקח את הנגש השני שלו בטור. החולצה הצהובה נשארה במקומה.
אוונס מאוכזב אבל איך אפשר לגבור על קבוצה כמו סי.אס.סי. ?! כנראה שאי אפשר, לפחות לא השנה.

שלום לך ארץ נהדרת, שלום לטור הראשון של חיי.
אנחנו נכנסים לטרמינל וכאן הכל נגמר.

אח שלו – פריז

L’Alpe d’Huez

לטובת אלו שלא סגורים על הפרטים, אפתח בהקדמה.
לאנס מחזיק את השיא שעומד על 38 דקות בערך.
הקטע הקשה ביותר בטור לדעת רבים
13 קילומטרים של טיפוס רצחני
21 סיבובים שלא נגמרים
גובה של 1680 מטר
שיפוע ממוצע של 9 אחוזים בערך ושיפוע מירבי של 11 אחוזים בערך
ההר של ההולנדים
הקטע שמי שלוקח אותו, גם אם אין לו את חולצת הנקודות (מלך ההר) נחשב למלך
האלפ דו-אז

חימום קצר של 10 קמ ואנחנו נעמדים על קו הזינוק בתחתית ההר.
יוצאים אחד אחד בהפרשים של עשרים שניות.
מכיוון שאני מחזיק את החולצה המנוקדת – גונן לא נחשב, הוא יותר טוב ממני :-), אני מזנק אחד לפני האחרון – גונן.
אינפקטד מחממת את הרגליים ומתחילים לעבוד.
סיבוב ראשון, סיבוב שני, הסיבובים עם השיפועים הכי קשה. אסור לתת הכל כדי לא להתפרק.
יש עוד קטע ארוך לפנינו.
הטיפוס הולך ונהייה קשה. חם ומזיעים. אני עובר מספר רוכבים ולא מתייאש.
אחרי עשרים דקות אני חושב, אני עושה את הטעות של הקטע. זה ידוע שאני ילד קטן וזה כבר ברור שאני נדלק מהר.
לא היה צריך יותר ממבט קטן הצידה לראות את גונן מגיע אליי.
בלי לחשוב פעמיים, דופק חיוך, מתחיל לעלות הילוכים ונעמד על מהירות של יותר מ-20 קמש. מרגיש כאילו זה ספרינט סיום.
כמובן שתוך קילומטר גונן תופס אותי ואני גמור.
למי אכפת, היה לי כיף.
🙂
ממשיכים את הטיפוס עם עוד ג’ל קטן. מסתכל על האספלט לראות אולי רשמו
Go Ach Shelo
או
Allez Ach Shelo
על הכביש, אבל כלום. רק שלק שלק שלק…
גיא עובר אותי ואני עושה את הטעות השנייה שלי, אני ממשיך לנוח.
עד שאני מתאושש הקו סיום כבר קרוב מדי. גיא רוכב עם גדי ומרקס (אייל) ולי נותר רק לעמוד.
רציתי לרדת מהשעה ועשר. עופר אמר לי לרדת מהשעה וחמש.
חוצה את הקו לאחר שעה ושלוש דקות. זמן זהה לגדי.
גיא מקדים אותנו ב-45 שניות.
גונן, שרצה לרדת מה-57 דקות שלו עשה את זה. השיא החדש עומד על 53 דקות.
מקום שלישי ומכובד. לא קל. הפסד של קטע אחד אבל את מי זה מעניין.
כבשנו את האלפ דו-אז וכנראה ששנה הבאה נתייצב כאן לשיפור זמנים, שזה אומר לרדת מהשעה.

בפיסגה מחכה לנו שוק של העיירה הכולל מלא דוכנים, אוכל, שתיה, בגדים וכמו שמדרחוב צריך להיראות.
ממשיכים לירידה מהצד השני של ההר, עוצרים לתצפתיות מדהימות הכוללות ספסלים ומראות שאין בכל מקום.

אח שלו – On the top of the world

יום חופש

היום יש לנו יום חופש, הטור מזנק מהעיירה שלנו אז אפשר ללכת להסתובב.
די נחמד, מלא גדרות, משטרות, ניידות, אוטובוסים, מכוניות, אופניים, אנשים צבעוניים, כולם לבושים צהוב, כולם באים לטור.
אנחנו מתחילים את הסיבוב שהוא די קצר, רואים את הרוכבים עולים לדוכן הסמים וחותמים שהם לא לוקחים.
קטע די מצחיק, כולם יודעים שהם לוקחים אז למה לחתום?! אין כיסוי בביטוח בכל מקרה..
🙂
אירוע די מרגש, רואים את כל הרוכבים בגודל אמיתי, עוברים לאט לאט, מדברים, מנופנפים לשלום, די נחמד.

וכמובן שאם יש יום חופש מהרכיבות אז מה עושים? נכון, רוכבים.
יוצאים בשלוש בצהריים, למקום שקשור לאולון או משהו כזה.
אני לא מבין מה הקטע של כל הצרפתית הזאת בטור, אני לא מבין שום מילה, לא זוכר אף מקום וכולם מדברים איתי בצרפתית.
די ביזארי כל הדבר הזה…

אז אנחנו רוכבים.
כמו שגונן אומר, משהו קל, כמה עשרות קילומטרים, ממש בקטנה.
מתחילים בחימום של כמה קילומטרים ויוצאים לטיפוס. נוף מדהים. צוקים ונחלים שעדין לא ראינו. כבישים שעושים חשק רק לרדת בהם.
אבל אנחנו כרגע בחלק הראשון, העלייה. אחרי כמעט עשרה קילומטרים אנחנו מגיעים לקצה. בית קפה חמוד עם עוד כמה רוכבים.
נכנסים לאספרסו ו”קפה עולה” ורואים את הדקות האחרונות של הקטע היומי.

בשמחה רבה אחרי שנגמר הקטע אנחנו יוצאים בחזרה למלון. ירידה מדהימה, מהירות מטורפת, סיבובים מדליקים שאי אפשר לתאר.
מה שעלינו יותר משעה ירדתי ב-14 דקות – מהר או לא? מהר.

מחר יש לנו נג”ש אלפ דו-אז.
אח שלו – בדרך לחולצה המנוקדת

אמא, אני בטלוויזיה

תסלחו לי, אבל היום אני לא אדבר על האלפ דו-אז למרות שטיפסנו אותו.
עלייה מדהימה זה נכון, טיפוס לא קל אני מודה, נוף מדהים בהחלט, אבל את כל זה אני שומר ליום שישי, גונן מכין לנו נג”ש קטן.

עשרות אם לא מאות רוכבים, הולכי רגל, משפחות, קראוונים, פיקניקים, צבעוני ושמח בכל מקום.
אנחנו מתחילים לטפס את ההר המדהים ביותר שמישהו יכול לחשוב עליו ביחד עם מלא רוכבים מכל הסוגים והמינים.
מלא אופניים מכל הדגמים המוכרים ומלא שבחיים לא ראיתי וכנראה גם אף פעם לא אראה.
רוכבות מדהימות עוברות אותי ואני מנסה להידבק אליהן בנסיון להשיג טלפון או אי-מייל – ללא הצלחה, הם כבר ממש קדימה.
בדרך לפיסגה אנחנו רואים את כל האנשים ממוקמים לצידי הדרך עם מנגלים, שלטים וכל מיני פריקים שעדין כותבים את שמות הרוכבים על הריצפה.
מגיעים לפיסגה, קרנבל שלם למעלה, מלא שוטרים, מלא חנויות, הפנינג ענק.
תמונה, כריך, בירה ומתחילים בירידה.
עד שנזכרנו הכבישים התחילו להיסגר ואי אפשר היה לזוז. עברתי למצב שטח, לקחתי את האופניים על הגב והתחלתי להתגלגל למטה.
בין הסיבוב השביעי לשישי הקבוצה הישראלית מחכה.

חלק שני של הסיפור מתחיל עכשיו.
אנחנו עובדים לא רחוק מהקבוצה ההולנדית שהזכירה לי את חגיגות יום פטריק הקדוש באירלנד.
מלא אנשים שמחים, צבעוניים שותים בירה בלי הפסקה.
תמיד כשאני רואה משחק של מכבי (כן שיקו, יש גם צהוב בעולם הזה) אני צועק מי שלא קופץ אדום ושטויות כאלה.
אני לא יכול להגיד שזה חינוך כי אבא שלי הפועל בלב ובנשמה.
היום זה היה אחרת. כולם מעודדים את כולם. צהוב, כחול, לבן שחור, זה לא משנה מי אתה ומאיזה מדינה אתה.
אדי מרקס (אייל) ואני קופצים לקהל ההולנדי
להתחיל לתדלק בירה.

הקבוצה הישראלית לא מכירה עדין את אח שלו ולא יודעת על ההפרעה העמוקה שלי. עם או בלי בירה יהיה כאן שמח.
שותי
ם, צוחקים, צועקים (שלאק, שלאק!), שרים, שמחים ודגל ישראל בכל מקום – האנטישמיות, בשונה מהסמים, לא הגיעה לטור.
עשינו שני סיבובים של מגשים עם בירות לכל הקבוצה.
יעל מתכוננת עם הדגל ועוברת לנעלי ריצה. רותי נכנסת למוזיקת טראנס. עופר כבר בעננים. גונן מוותר על הנסיעה חזרה.
הקבוצה בהיי לא נורמאלי. אנחנו מראים לכולם שישראל כאן למרות שאין רוכבים ישראלים בטור, עניין זמני ואני עובד על זה.

אנחנו שומעים מסוקים, רואים רכבים ואופנועים. כולם קופצים לאמצע הכביש, ואז זה קורה.
שלושה אופנועים ורוכב טור ראשון.
הרגשתי כמו הפעם ההיא שחיכיתי לדורון ג’מצי מחוץ ליציע של נוקיה.
אני מתחיל בצעקות ומלווה את הרוכב בריצה לא נורמאלית. כל הקבוצה בעננים וצועקת כאילו רבין בחיים והוא מוביל את הטור.
האדרנלין גבוה ולאחר כמה דקות מגיעה הקבוצה של החולצה הצהובה (כאן שלאק נכנס לפעולה). אותו תרגיל, לרוץ ולצעוק עד שנגמר הדופק.
הודעות וטלפונים הגיעו מהבתים של כולם ואמרו שראו מישהו בלי חולצה, כובע, משקפי שמש ודגל ישראל רץ.
זה אני.

אחרי קרוב לשלוש ליטר בירה, אנחנו מתחילים את הירידה ביחד עם עוד מאות אנשים.
את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק.
עוד יומיים אני חוזר לכאן שוב.

אח שלו – יורוספורט

ולגבי הבלוג הקודם, הכוונה לכלה מלשון כליון

דרכנו לא כלה

היום אין הנחות. השקמה בשבע, ארוחת בוקר זריזה ושמונה וחצי רכיבה.
היום יש בעיה, גונן רוכב, הבלאגן מתחיל.
רכיבה קלילה של עשרה קליומטרים, הקבוצה מאושרת.
מתחילים טיפוס מתון לא מתון. עולים את מה שנקרא
Colde la Croix de Fer
מרחק של 40 קמ בערך
גובה של 2067 מטר
שיפועים די סבירים
מתחילים מגניב, מגבירים מאיטים, גונן מתעורר, רבותיי, גונן הגיע לטור.
הוא ברח, חזר, ברח, חזר וזה אפילו לא דיגדג אותו.
עד כאן סבבה. הגענו לסוף מרוצים, כריך טוב, אספרסו, נמצאים על גג העולם.

הסיפור מסתבך.
החלטנו להתפצל:
קבוצה חזקה וקבוצה מטורפת
אני ועוד תישעה כמובן שבשנייה.
עולים לגלנדון.
נשמע נחמד אבל מדובר ב-19 קמ שכולל שיפועים נמוכים של 7 אחוז וגבוהים של עד 16 אחוז.
כשאני אומר אין דברים כאלה, אני מתכוון שאין דברים כאלה.
הטיפוס מתחיל בקצב סבבה של 12 קמש, החבר’ה מרוצים ושמחים ומקווים לשמור על הקצב.
מהר מאוד זה משתנה.
יצרנו קבוצת בריחה שבנוייה משלמה, גיא ועבדכם הנאמן.
גונן שהקדים אותנו בארבע שעות חיכה לנו אחרי 8 קמ עמ להתאחד שוב.
תדלוק זריר ויוצאים לדרך. כמו שטולקין כתב, אחוות הטבעת התפרקה.
עברנו לזוגות שלשות ל-6 קמ הראשונים ואז הכל השתנה.
חם, שמש, נופים מטורפים, ירוק, מים, שמיים, עננים, פרות, רוכבים, קראוונים, גרמנים, הולנדים, צרפתים וכל מחזיקי היורו.
כל זה היה לי בראש למשך קמ אחד.
ואז ברחתי. כמו שלימדו בשיעורי ספינינג, מצב שלוש ועובדים רגל רגל. איזה עבודה.
איך גומרים את העלייה הזאת?! הקצה יורד ל-5 קמ!! מה זה השטויות האלה?! למה אין לי עוד 3 פלטות קטנות ועשרה גמדים שיעבדו בשבילי.
קילומטר לסיום מרגישים את תחילת ההתחמצון. אני לא נשבר. שומר על קצב ומנסה להגביר.
ואז זה קורה. הסוף הגדול מול עייני.
אני מגיע פחות חמש דקות מגונן, גיא מגיע כמעט חמש אחרי והוא נתן עבודה שחבל על הזמן. שלמה מגיע מעט אחריו והוא מרוצה.
🙂

מתלבשים חם ומתחילים לרדת. 60-70 קמש גם בסיבובים, השיא היה שעקפתי אופנוע.
היום הבנתי בצורה חד משמעית למה אני לא עושה רישיון על אופנוע, חוץ מהסיבה שאמא שלי תהרוג אותי, כנראה שיצטרכו לגרד אותי מהכביש.
איזה ירידות ארוכות וכיף שאי אפשר לתאר. אני שומע את הדיסק של
Need for Speed
ומגביר.
בסופו של דבר הגענו. עייפים, תשושים, מרוצים, מאושרים, מלאי חוויות, מרוקני אנרגיה. לא משהו שפיצה ופסטה לא יכולים לתקן.
רכיבה של 136 קמ מאחורינו

מחר הרגע שכולם מחכים, האלף דו אז ופגישת הטור.

אח שלו – בלי רגליים, עם הרבה חוויות

געגועיי לצובה

היום השני יוצא לדרך.
השכמה נוחה בשמונה, ארוחת בוקר קלה, תידרוך ליד הרכב בתשע וחצי ומתחילים לדווש.
מתחילים בקל. רוכבים כמה קילומטרים, יש איזה טיפוס שכנראה אפילו לא סופרים אותו.
עצירה ליד אגם מדהים, נוף משגע ותידלוק קצר לפני הקריעת תחת.

החגיגה נגמרת. מתחילים טיפוס מתון של כמה שעות בקצב סביר אבל בלי דופק.
זה מתחיל נחמד ואני חושב שזה בטח עוד מעט יהפוך למישור אז מה אכפת לי.
גדי נותן קצב, אני מנסה לעמוד בו אבל רק לחצי שעה – שומר כוחות לסוף.
מוריד קצב ושומר עליו בשדה הראייה, רוכב עם ערן וכל כמה דקות מישהו אחר מקדימה.
עד כאן הכל סבבה. מכאן הסיוט מתחיל.

גבירותי ורבותיי, הרשו לי להציג את הגליבייה.
נשמע קצת ערבי אבל חוץ מההר של מוחמאד אין קשר.
מה יש לנו שם?
גובה מירבי של 2645 מטר
טיפוס של 8 קמ
שיפוע מקסימלי של 11 אחוז
לפחות 4 ג’לים ו-2 חטיפים
עוצרים ליד הרכב ומתחילים להרגיש את הקור. מתלבשים טוב טוב נזכרים בחורף הרחוק בארץ.
שרוולי רגליים, ערדליים, מעיל פליז, כפפות ארוכות והרבה מצב רוח טוב.

יוצאים לדרך בקצב קל עד קל מאוד תוך כדי הורדת קצב לקל מאוד מאוד מאוד.
אני משחק עם ההילוכים עד שאני מוצא את ההילוך הכי קל שקיים. שומרים על קצב.
דוחפים ג’ל וממשיכים.
השיפועים הולכים ונהיים נוראים.
מי הבן יונה שעמד בצידי ההר ותקע שלטים?!
למה אני צריך לטפס אחרי שאני גמור ולראות שלט של עוד 7000 מטר עם אני לא יודע כמה שיפוע?!
ממש מוטיבציה.
מנסה להגביר קצב אבל זה לא הולך.
מדווש ומפדל. עובר אחד עובר שניים. כמה גרמנים חארות עם חולצות קצרות כאילו אמצע יולי עוברים אותי בלי למצמץ.
מדי פעם אני שולח את היד להוריד הילוך בתקווה שאולי העלתי בטעות. כל פעם מתאכזב מחדש מהידיעה שאני על ההילוך הכי קל.
עוד ג’ל ועוד ג’ל.
אינפקטד ברקע נותנים לי קצב ואני בשלי.
מתקרבים לסוף ואז עוד הפעם המנייאקים עם השלטים – 11 אחוז שיפוע?!
למה אני לא בארץ? מה רע בנס הרים? למה הקשבתי לגונן ויצאתי ל”טיול” הזה?!
לא יודע. על מה חושבים כשאין חמצן במוח? לא יודע.
מנסה לשמור כל קצב 100 סיבובי רגליים אבל המאה היחיד שלי זה הדופק באחוזים.
סיבוב אחרון. קיר. מה קיר?! קיר! איך עושים את זה?!
הקצב יורד ל-30 סיבובים – זה כמעט לעמוד.
אני שוקל אולי לרדת וללכת אבל אז אני רואה את הסוף ומלא רוכבים. אין מצב שהם יראו אותי הולך ברגל.
אוסף כוחות אחרונים. שובר שיניים ומגיע לפיסגה.
גונן מכריז על 7 מעלות. ממש תודה.

מתחילים ירידה מטורפת. עוברים את ה-60 קמש. עושים עבודה כמו של נגד השעון.
אין רוכב שלא עברתי. היה מדהים!!
בסוף היום מגיעים למלון. בירה טובה להירגע. פסטה וגלידה.
תדריך לילה ואוגרים כוחות למחר. 130 קילומטר ואנחנו בדרך לשם.

עד כאן,
אח שלו – גליבייה