אליפות ישראל

אליפות – בבילון מגדירה את זה כניצחון, מקום ראשון, הובלת התחרות.
מדהים, באמת מדהים.
תחרות אופניים לא ראשונה שלי העונה אבל בעלת היוקרה הגדולה מכולן. הפיינל פור של איגוד האופניים. המונדיאל של אופני הכביש. האירוע שמגדיר מי מקום ראשון.

אז מה היה לנו שם?! איך הכל התחיל?!
יום שישי, שלוש וחצי בצהריים, מתחילים חימום על הטריינר. סיבובי רגליים כמה שיותר. מתחילים להתרכז – זה הרגע שזה קורה.
אני מתקרב לעמדת הזינוק, עולה על הרמפה ומקליק את הנעליים לתוך הפדאל.
השעון מתקתק באיטיות וכל שנייה יותר ארוכה ומלחיצה מהקודמת לה. 5, 4, 3, 2…. השופט משחרר אותי.
מתחילים בראבאק! הדופק מזנק לשמיים ואני אפילו בלי מד דופק…
רוח פנים לפנים!! קשה לרכב. הרגליים מתחילות לעבוד והקצב מתיישר על 25 קמ”ש.
מתקרב לפרסה לאחר עשרה קילומטרים קשים ביותר.
כמובן שבשלב זה “הפודולר” עקף אותי והוא זינק איזה חמש דקות אחריי…
מסתובב ומתחיל להגביר קצב. עוד הילוך ועוד הילוך. מתייצב על יותר מארבעים קמ”ש.
עוקף את המתמודד שזינק לפני ומאושר מהרגע – אני לא מקום אחרון 🙂
משם העבודה הלכה ונהייתה קשה. עקפו אותי שני מתחרים נוספים ואני עקפתי עוד אחד. סיימתי את 30 הקילומטרים הקשים ביותר בחיי.
הצבת יעדים תמיד היה דבר חשוב. רציתי לרדת מהשעה וזה מה שקרה. מקום 13 מתוך 15 אבל עם הרבה סיפוק ושרירים כואבים.
יש לנו אלוף חדש, פודולר… מה שהיה שם היה מדהים ומי שראה את זה הרוויח. מי שלא, שיחפש הקלטות ביו-טיוב..

חוזרים לחדרים. מקלחת. ארוחה בקיבוץ ושינה טובה.

יום שבת, קיבוץ ניר-עוז, ארבע בבוקר, חושך בדיוק כמו כשהלכנו לישון.
הכנות אחרונות וזזים ל”אורים” – התחרות האחרונה.

התארגנות תוך כדי שמיעת אינפקטד. עולים על המסלול ומתחילים חימום. נכנסים לריכוז. עשרים דקות לזינוק.
נעמדים בשורות על קו הזינוק לפי גילאיים. מנסים להירגע בעזרת בדיחות אבל זה לא עוזר.
חמש דקות לזינוק, אני שוכח את הדבר הכי חשוב שאלדד ורדי אמר לי, שכחתי לחרבן. כל הבאסה…. מספר לפודולר ונזכר שזה קורה לי כל תחרות. בקטנה.
חמש שניות לטרוף. רגל ימין מקליקה ואנחנו על האופניים.
כמעט חמישים רוכבים יוצאים בטירוף לעבר 84 קילומטרים. שלוש הקפות. חום כבד. לחץ בשיאו.
רוכבים כפלטון – דבוקה, בתירגום חופשי מצרפתית. משמעות המילה היא כדור והיא קשורה למילה מחלקה בהקשר צבאי. פלטון היא הקבוצה הגדולה במירוץ אופני כביש ומזכיר את המבנה שהציפורים עפות בו.
מדי פעם אני יושב באמצע, לפעמים בצד. יצאתי כמה פעמים קדימה להרגיש את הרוח הנגדית ואת הרגליים העובדות.
מאה סיבובי רגליים לדקה – לא משנה מה תנאי השטח או הכביש.
פעמיים פרצתי קדימה ואפילו פעם אחת עשינו בריחה לא מוצלחת – סתם בשביל בכיף. אין מצב שאני מחזיק עוד שני סיבובים לבד מקדימה.
בשלב זה הישבן שנתפס לי יום קודם משתחרר ואני מתחיל להיזכר במיניות שלי, דופק מבט למטה ורואה שהחבילה במקום – מזל, יום אחד אני עוד אשתמש בה.
הקפה אחרונה. פנייה אחרונה. עשרה קילומטרים לסוף המר. מתחיל פריצה ביחד עם אבי ובום! הארבע ראשי הלך. השריר נתפס ואני מחומצן כמו שהשיער שלי בכיתה ח’ היה.
חשבתי שאני מת. גם הצעקות ומעט הדמעות בעניים לא עזרו לי – השריר היה גמור.
התחלתי לחשוב חיובי. תלוי לנו בדירה כמה משפטים של בודהה. החשוב מכולם:
Never Give Up!!!
הדבוקה כמעט ובורחת. אני מדבר עם עצמי וחוזר על המשפט. “קשה” זה לא היום.
מתרומם מהכיסא ותופס את הדבוקה.
מתמקם טוב בשורה השנייה ונותן עבודה. קשה מאוד לחדור מבין הרוכבים. הלחץ גובר כאשר מתחילים לראות את קו הסיום.
אף אחד לא נותן לעבור. שולחים מרפקים. מילמולי קרב נשמעים מהרוכבים. כולם דרוכים לספרינט סיום.
עם מעט הכוחות שנשארו לי אני נעמד ועוקב אחרי מירקין ופודולר.
הקו מתקרב. שומעים את הקהל. שומעים את נמרוד הקריין. שניות לפני הסוף. שניות לפני שזה נגמר.
חיוך ענק לא עולה על פניי כי אני עסוק בלגרום לרגליים להסתובב.
חוצה את הקו ארבע שניות מהפודולר ביחד עם פלטון לא נורמאלי.

חוויה מטורפת ובלתי נשכחת.
למדי הרבה בסוף שבוע הזה. אליפות ישראל ראשונה שלי ובטוח לא האחרונה. אני לא סיימתי לדבר ויש עוד מה להראות.
אח שלו מתייצב שנה הבאה על קו הזינוק וחוזר עם פודיום וגביע ביד.

עוד שלושה שבועות אני נוחת במקום של האלופים באמת:
Tour de France
עד אז, יש עוד על מה לעבוד.

אח שלו – אליפות ישראל לאופני כביש 2008