This is the 1st day of my life

היום לפני ארבע חודשים ישבתי על אחד האיים של אירלנד, פסגה, ירוק, שמש וחשבתי על מתנה ליום הולדת..
כמובן שבתקופה זו כבר הפכתי לכבישון כמעט מוצהר ולכן עלה בדעתי רעיון הטור דה פראנס.
ארבעה חודשים אחרי, אני נמצא בצרפת.
צרפת, עיירה קטנה בשם בורז’ דה וואייז (או משהו כזה) למרגלות הרי האלפים, קרוב לאחד מהקטעים הטובים לאורך כל ההיסטוריה של הטור דה פראנס – האלפ דו-אז.

צהריים, אנחנו באוטובוס שיצא היישר מג’נבה לצרפת. כל הדרך מזג האוויר מושלם, אבל כמובן כמו בסרטים, גם אצלנו, איך שמגיעים לאזור – גשם מקומי.
זה לא צריך להדאיג אותנו, יש לנו בקבוצה אנשים שעשו איש ברזל, טריאתלונים ועוד. המילים סבל, קשה, קר או גשם לא נמצאות במילון..

פורקים את הציוד ורצים במהרה להרכיב את האופניים. כל החלקים במקום, המעביר האחורי שלם, אור-גו סימן את הכידון, הפדאלים מתחברים בקלות – יש לי אופניים!!
שש וחצי, אנחנו מחוץ למלון. אנשים רבים עוברים בעיירה בשעה זו ומסתכלים עלינו כאילו אנחנו הקבוצה הרשמית של הטור דה פראנס.
תדרוך קצר של גונן, העמסת תיקים אצל עופר ואנחנו שוב על האוכף.
מתחילים בחימום של 13.5 ק”מ כל צד, מתחילים בירידה ומסיימים בעלייה כמובן.

מרגיש כמו באירופה. למשך שעה שלמה היה לי חיוך של ילד מפגר עם תעודות. במקרה שלי זה די ידוע.
כביש ללוא בורות, שוליים רחבים, נהגים סבלניים ותרבות רכיבה שאין כמותה.
נופים מדהימים נתגלים לעייני. ירוק והרים ומים. גשם עלינו וזה בכלל לא משנה.

ארבע חודשים שלמים חיכיתי לרגע שבו יתחילו חיי.
היום זה קרה. זה היה היום הראשון של חיי.
אין דברים כאלה. תמונה לא תעזור וגם לא אלף מיילים. חוויה כזאת יש פעם אחת בחיים – עד הפעם הבאה..
🙂

מסיימים את היום בצפייה חוזרת של הטור כולל פרשנויות. פיצה למנה עיקרית. יין משובח תוצרת מקומית והכי חשוב, גלידה.
מחר בתשע וחצי אנחנו מקליקים אז אני נאלץ לסיים.

כמו שאח שלו האורגינל נוהג להגיד:
אני נ ה נ ה

אח שלו – L’Alpe d’Huez