נחיתה רכה וחזרה לשיגרה

איך מסכמים את השבוע הכי טוב ב-26 שנות חיי?
איך מסכמים 400 קילומטר רכיבה?
איך מסכמים גובה מצטבר של 8500 מטר?
כנראה שמתחילים בתודות.

תודה לכל מי שקרא את הבלוג, היה לי כיף לא פחות ממכם לשתף – התמונות יגיעו בקרוב.
תודה לגונן ועופר שהוציאו את הטיול המדהים הזה ואני לא אפרט את הציוד, מנהלות רכב וליווי
תודה לשוונג וטופ סייקלינג בישראל וצרפת
תודה לקבוצה החדשה בטור:
STC
תודה לעופרה ובנג’י על השימוש במחשב
תודה לאדי מרקס שלקח אותי תחת חסותו, תודה אייל
תודה לצוות הצילום – שרית, את מדהימה
תודה לגיא, מלך האלפ והשותף לחדר
תודה למולי על התרגום והדיבוב
תודה לבנג’י על הסידורים בשדות תעופה
תודה לשלמה על הקצב בהרים
תודה לאבשי שהוכיח שזה לא הגיל, זה התרגיל
תודה ליעל האצנית שהתקדמה עוד צעד בירידות
תודה לגדי ובני, תאומים לא זהים
תודה לרותי ואושיק, האחים השולטים – חוץ מאח שלו
תודה לנורית שנתנה בראש בכל עלייה
תודה לאהוד ומקסים, אנשי הברזל שלנו
תודה לדני ועמית, משפחה קטנה ומטריפה
תודה לערן, חיבור משמים
תודה לרון שלא ראה בעיניים בירידות
תודה אייל על מיקום המצלמה
His brother in low….
תודה ללואיס שבסוף תמיד היה שם
תודה לשמשון שהגשים חלום

תודה לטור דה פראנס
תודה לעירית ששלחה עידכונים
תודה ללפטי על הציוד
תודה לדוריס על הצטרפותה לכביש
תודה לספינגו על הכל

אני באופן אישי נהנתי שאני ממש לא יכול לתאר, בטח שלא בבלוג סיום.
הקבוצה, המקומות, הנופים, ההרים, הטיפוסים, התנאים, האנשים, הרוכבים, הרוכבות, התרבות, הפסטה והפיצה.
ווי ווי לה וואש קארי
ויוה לה פראנס, ויוה לה טור
C’est la vie
אין כמו נחיתה רכה ישר בעבודה
ותודה להוריי ומשפחתי שהביאוני עד הלום

עד הבלוג הבא,
אח שלו – שוב בישראל

Time Trail

אחרי הכיבוש אנחנו אורזים את התיקים וחלק את האופניים. רבע לשתיים לפנות בוקר אנחנו מתחילים העמסה על האוטובוס.
כן, רבע לשתיים. יצאנו, חגגנו, בילינו עד מאוחר ישנו בערך שעה והתחלנו את המסע להשמדת הטבעת, או בשמה המקומי
ITT – Individual Time Trail
מתחילים נסיעה של בערך 8 שעות לעבר נקודת הזינוק אשר ממוקמת בעיירה בשם
Cérilly
מקום שאף אחד לא שמע, לא ראה, לא ידע, לא מופיע במפה ואם הטור לא היה עובר שם, כנראה שגם לא היו מכירים.

יורדים מהאוטובוסים, צחצוח שיניים קליל, מחליפים עדשה:
Sigma 100-300
ומתחילים לירות תמונות בתותח. את היום סיימתי עם כמעט 400 תמונות.

אני חושב שעד הרגע הזה לא ידעתי למה ענף האופניים כל כך מעניין.
כולם רוצים להיות טייסים של מטוס קרב, להיות אסטרונאוט, להיות מהנדס על באל-קאיידה.
במקום הזה כל העולמות נפגשים.
שיא הטכנולוגיה, שיא היופי.
אנג’לינה ג’ולי של האופניים.
פורשה הגרמנית בצורת 2 גלגלים וכידון.
ניל ארמסטרונג בגוף של שומאכר.
אווירודינמיות ללא סטיות.
הפודולר בגירסה המשודרגת.

מרוץ נגד השעון של הטור דה פראנס ואני במרחק נגיעה.
אוטובוסים אישיים לכל קבוצה, טריינרים אישיים. טכנאים אישיים.
אופניים עם השם של הרוכב וכל אחד אוהב אוכף, כידון ואירו-בר אחר.

אנחנו עושים עשרות סיבובים כדי לא לפספס כלום.
זינוק, חימום, זינוק, עוד רוכב יוצא. אנחנו רואים אותם, הם עושים לנו שלום.
לוקחים ג’לים, עולים לרמפה, הקריין מתחיל בסיפרה לאחור, האצבעות בידו נעלמות עד אחת נשארת.
הרוכב יוצא לדרך ואנחנו בשאגות אחריו.
בשלב מסויים אנחנו מתיישבים על איזה בירה או שתים. ההימור שלי יוצא לדרך.
אני מלהיב את כל הבר בשאגות “שומאכר, שומאכר!!” במבטא גרמני מצחיק.
מגיעים לעשירייה האחרונה. שמות כמו “שלאק” או “אוונס” נשמעים מכל עבר. ואחרון יוצא בעל החולצה הצהובה, ססטרה.
אסור לו לעשות טעויות.

כשאנחנו מגיעים לפריז אנחנו מגלים כי מספר 111 העונה לשם “שומאכר” לקח את הנגש השני שלו בטור. החולצה הצהובה נשארה במקומה.
אוונס מאוכזב אבל איך אפשר לגבור על קבוצה כמו סי.אס.סי. ?! כנראה שאי אפשר, לפחות לא השנה.

שלום לך ארץ נהדרת, שלום לטור הראשון של חיי.
אנחנו נכנסים לטרמינל וכאן הכל נגמר.

אח שלו – פריז

L’Alpe d’Huez

לטובת אלו שלא סגורים על הפרטים, אפתח בהקדמה.
לאנס מחזיק את השיא שעומד על 38 דקות בערך.
הקטע הקשה ביותר בטור לדעת רבים
13 קילומטרים של טיפוס רצחני
21 סיבובים שלא נגמרים
גובה של 1680 מטר
שיפוע ממוצע של 9 אחוזים בערך ושיפוע מירבי של 11 אחוזים בערך
ההר של ההולנדים
הקטע שמי שלוקח אותו, גם אם אין לו את חולצת הנקודות (מלך ההר) נחשב למלך
האלפ דו-אז

חימום קצר של 10 קמ ואנחנו נעמדים על קו הזינוק בתחתית ההר.
יוצאים אחד אחד בהפרשים של עשרים שניות.
מכיוון שאני מחזיק את החולצה המנוקדת – גונן לא נחשב, הוא יותר טוב ממני :-), אני מזנק אחד לפני האחרון – גונן.
אינפקטד מחממת את הרגליים ומתחילים לעבוד.
סיבוב ראשון, סיבוב שני, הסיבובים עם השיפועים הכי קשה. אסור לתת הכל כדי לא להתפרק.
יש עוד קטע ארוך לפנינו.
הטיפוס הולך ונהייה קשה. חם ומזיעים. אני עובר מספר רוכבים ולא מתייאש.
אחרי עשרים דקות אני חושב, אני עושה את הטעות של הקטע. זה ידוע שאני ילד קטן וזה כבר ברור שאני נדלק מהר.
לא היה צריך יותר ממבט קטן הצידה לראות את גונן מגיע אליי.
בלי לחשוב פעמיים, דופק חיוך, מתחיל לעלות הילוכים ונעמד על מהירות של יותר מ-20 קמש. מרגיש כאילו זה ספרינט סיום.
כמובן שתוך קילומטר גונן תופס אותי ואני גמור.
למי אכפת, היה לי כיף.
🙂
ממשיכים את הטיפוס עם עוד ג’ל קטן. מסתכל על האספלט לראות אולי רשמו
Go Ach Shelo
או
Allez Ach Shelo
על הכביש, אבל כלום. רק שלק שלק שלק…
גיא עובר אותי ואני עושה את הטעות השנייה שלי, אני ממשיך לנוח.
עד שאני מתאושש הקו סיום כבר קרוב מדי. גיא רוכב עם גדי ומרקס (אייל) ולי נותר רק לעמוד.
רציתי לרדת מהשעה ועשר. עופר אמר לי לרדת מהשעה וחמש.
חוצה את הקו לאחר שעה ושלוש דקות. זמן זהה לגדי.
גיא מקדים אותנו ב-45 שניות.
גונן, שרצה לרדת מה-57 דקות שלו עשה את זה. השיא החדש עומד על 53 דקות.
מקום שלישי ומכובד. לא קל. הפסד של קטע אחד אבל את מי זה מעניין.
כבשנו את האלפ דו-אז וכנראה ששנה הבאה נתייצב כאן לשיפור זמנים, שזה אומר לרדת מהשעה.

בפיסגה מחכה לנו שוק של העיירה הכולל מלא דוכנים, אוכל, שתיה, בגדים וכמו שמדרחוב צריך להיראות.
ממשיכים לירידה מהצד השני של ההר, עוצרים לתצפתיות מדהימות הכוללות ספסלים ומראות שאין בכל מקום.

אח שלו – On the top of the world

יום חופש

היום יש לנו יום חופש, הטור מזנק מהעיירה שלנו אז אפשר ללכת להסתובב.
די נחמד, מלא גדרות, משטרות, ניידות, אוטובוסים, מכוניות, אופניים, אנשים צבעוניים, כולם לבושים צהוב, כולם באים לטור.
אנחנו מתחילים את הסיבוב שהוא די קצר, רואים את הרוכבים עולים לדוכן הסמים וחותמים שהם לא לוקחים.
קטע די מצחיק, כולם יודעים שהם לוקחים אז למה לחתום?! אין כיסוי בביטוח בכל מקרה..
🙂
אירוע די מרגש, רואים את כל הרוכבים בגודל אמיתי, עוברים לאט לאט, מדברים, מנופנפים לשלום, די נחמד.

וכמובן שאם יש יום חופש מהרכיבות אז מה עושים? נכון, רוכבים.
יוצאים בשלוש בצהריים, למקום שקשור לאולון או משהו כזה.
אני לא מבין מה הקטע של כל הצרפתית הזאת בטור, אני לא מבין שום מילה, לא זוכר אף מקום וכולם מדברים איתי בצרפתית.
די ביזארי כל הדבר הזה…

אז אנחנו רוכבים.
כמו שגונן אומר, משהו קל, כמה עשרות קילומטרים, ממש בקטנה.
מתחילים בחימום של כמה קילומטרים ויוצאים לטיפוס. נוף מדהים. צוקים ונחלים שעדין לא ראינו. כבישים שעושים חשק רק לרדת בהם.
אבל אנחנו כרגע בחלק הראשון, העלייה. אחרי כמעט עשרה קילומטרים אנחנו מגיעים לקצה. בית קפה חמוד עם עוד כמה רוכבים.
נכנסים לאספרסו ו”קפה עולה” ורואים את הדקות האחרונות של הקטע היומי.

בשמחה רבה אחרי שנגמר הקטע אנחנו יוצאים בחזרה למלון. ירידה מדהימה, מהירות מטורפת, סיבובים מדליקים שאי אפשר לתאר.
מה שעלינו יותר משעה ירדתי ב-14 דקות – מהר או לא? מהר.

מחר יש לנו נג”ש אלפ דו-אז.
אח שלו – בדרך לחולצה המנוקדת

אמא, אני בטלוויזיה

תסלחו לי, אבל היום אני לא אדבר על האלפ דו-אז למרות שטיפסנו אותו.
עלייה מדהימה זה נכון, טיפוס לא קל אני מודה, נוף מדהים בהחלט, אבל את כל זה אני שומר ליום שישי, גונן מכין לנו נג”ש קטן.

עשרות אם לא מאות רוכבים, הולכי רגל, משפחות, קראוונים, פיקניקים, צבעוני ושמח בכל מקום.
אנחנו מתחילים לטפס את ההר המדהים ביותר שמישהו יכול לחשוב עליו ביחד עם מלא רוכבים מכל הסוגים והמינים.
מלא אופניים מכל הדגמים המוכרים ומלא שבחיים לא ראיתי וכנראה גם אף פעם לא אראה.
רוכבות מדהימות עוברות אותי ואני מנסה להידבק אליהן בנסיון להשיג טלפון או אי-מייל – ללא הצלחה, הם כבר ממש קדימה.
בדרך לפיסגה אנחנו רואים את כל האנשים ממוקמים לצידי הדרך עם מנגלים, שלטים וכל מיני פריקים שעדין כותבים את שמות הרוכבים על הריצפה.
מגיעים לפיסגה, קרנבל שלם למעלה, מלא שוטרים, מלא חנויות, הפנינג ענק.
תמונה, כריך, בירה ומתחילים בירידה.
עד שנזכרנו הכבישים התחילו להיסגר ואי אפשר היה לזוז. עברתי למצב שטח, לקחתי את האופניים על הגב והתחלתי להתגלגל למטה.
בין הסיבוב השביעי לשישי הקבוצה הישראלית מחכה.

חלק שני של הסיפור מתחיל עכשיו.
אנחנו עובדים לא רחוק מהקבוצה ההולנדית שהזכירה לי את חגיגות יום פטריק הקדוש באירלנד.
מלא אנשים שמחים, צבעוניים שותים בירה בלי הפסקה.
תמיד כשאני רואה משחק של מכבי (כן שיקו, יש גם צהוב בעולם הזה) אני צועק מי שלא קופץ אדום ושטויות כאלה.
אני לא יכול להגיד שזה חינוך כי אבא שלי הפועל בלב ובנשמה.
היום זה היה אחרת. כולם מעודדים את כולם. צהוב, כחול, לבן שחור, זה לא משנה מי אתה ומאיזה מדינה אתה.
אדי מרקס (אייל) ואני קופצים לקהל ההולנדי
להתחיל לתדלק בירה.

הקבוצה הישראלית לא מכירה עדין את אח שלו ולא יודעת על ההפרעה העמוקה שלי. עם או בלי בירה יהיה כאן שמח.
שותי
ם, צוחקים, צועקים (שלאק, שלאק!), שרים, שמחים ודגל ישראל בכל מקום – האנטישמיות, בשונה מהסמים, לא הגיעה לטור.
עשינו שני סיבובים של מגשים עם בירות לכל הקבוצה.
יעל מתכוננת עם הדגל ועוברת לנעלי ריצה. רותי נכנסת למוזיקת טראנס. עופר כבר בעננים. גונן מוותר על הנסיעה חזרה.
הקבוצה בהיי לא נורמאלי. אנחנו מראים לכולם שישראל כאן למרות שאין רוכבים ישראלים בטור, עניין זמני ואני עובד על זה.

אנחנו שומעים מסוקים, רואים רכבים ואופנועים. כולם קופצים לאמצע הכביש, ואז זה קורה.
שלושה אופנועים ורוכב טור ראשון.
הרגשתי כמו הפעם ההיא שחיכיתי לדורון ג’מצי מחוץ ליציע של נוקיה.
אני מתחיל בצעקות ומלווה את הרוכב בריצה לא נורמאלית. כל הקבוצה בעננים וצועקת כאילו רבין בחיים והוא מוביל את הטור.
האדרנלין גבוה ולאחר כמה דקות מגיעה הקבוצה של החולצה הצהובה (כאן שלאק נכנס לפעולה). אותו תרגיל, לרוץ ולצעוק עד שנגמר הדופק.
הודעות וטלפונים הגיעו מהבתים של כולם ואמרו שראו מישהו בלי חולצה, כובע, משקפי שמש ודגל ישראל רץ.
זה אני.

אחרי קרוב לשלוש ליטר בירה, אנחנו מתחילים את הירידה ביחד עם עוד מאות אנשים.
את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק.
עוד יומיים אני חוזר לכאן שוב.

אח שלו – יורוספורט

ולגבי הבלוג הקודם, הכוונה לכלה מלשון כליון