אמא, אני בטלוויזיה

תסלחו לי, אבל היום אני לא אדבר על האלפ דו-אז למרות שטיפסנו אותו.
עלייה מדהימה זה נכון, טיפוס לא קל אני מודה, נוף מדהים בהחלט, אבל את כל זה אני שומר ליום שישי, גונן מכין לנו נג”ש קטן.

עשרות אם לא מאות רוכבים, הולכי רגל, משפחות, קראוונים, פיקניקים, צבעוני ושמח בכל מקום.
אנחנו מתחילים לטפס את ההר המדהים ביותר שמישהו יכול לחשוב עליו ביחד עם מלא רוכבים מכל הסוגים והמינים.
מלא אופניים מכל הדגמים המוכרים ומלא שבחיים לא ראיתי וכנראה גם אף פעם לא אראה.
רוכבות מדהימות עוברות אותי ואני מנסה להידבק אליהן בנסיון להשיג טלפון או אי-מייל – ללא הצלחה, הם כבר ממש קדימה.
בדרך לפיסגה אנחנו רואים את כל האנשים ממוקמים לצידי הדרך עם מנגלים, שלטים וכל מיני פריקים שעדין כותבים את שמות הרוכבים על הריצפה.
מגיעים לפיסגה, קרנבל שלם למעלה, מלא שוטרים, מלא חנויות, הפנינג ענק.
תמונה, כריך, בירה ומתחילים בירידה.
עד שנזכרנו הכבישים התחילו להיסגר ואי אפשר היה לזוז. עברתי למצב שטח, לקחתי את האופניים על הגב והתחלתי להתגלגל למטה.
בין הסיבוב השביעי לשישי הקבוצה הישראלית מחכה.

חלק שני של הסיפור מתחיל עכשיו.
אנחנו עובדים לא רחוק מהקבוצה ההולנדית שהזכירה לי את חגיגות יום פטריק הקדוש באירלנד.
מלא אנשים שמחים, צבעוניים שותים בירה בלי הפסקה.
תמיד כשאני רואה משחק של מכבי (כן שיקו, יש גם צהוב בעולם הזה) אני צועק מי שלא קופץ אדום ושטויות כאלה.
אני לא יכול להגיד שזה חינוך כי אבא שלי הפועל בלב ובנשמה.
היום זה היה אחרת. כולם מעודדים את כולם. צהוב, כחול, לבן שחור, זה לא משנה מי אתה ומאיזה מדינה אתה.
אדי מרקס (אייל) ואני קופצים לקהל ההולנדי
להתחיל לתדלק בירה.

הקבוצה הישראלית לא מכירה עדין את אח שלו ולא יודעת על ההפרעה העמוקה שלי. עם או בלי בירה יהיה כאן שמח.
שותי
ם, צוחקים, צועקים (שלאק, שלאק!), שרים, שמחים ודגל ישראל בכל מקום – האנטישמיות, בשונה מהסמים, לא הגיעה לטור.
עשינו שני סיבובים של מגשים עם בירות לכל הקבוצה.
יעל מתכוננת עם הדגל ועוברת לנעלי ריצה. רותי נכנסת למוזיקת טראנס. עופר כבר בעננים. גונן מוותר על הנסיעה חזרה.
הקבוצה בהיי לא נורמאלי. אנחנו מראים לכולם שישראל כאן למרות שאין רוכבים ישראלים בטור, עניין זמני ואני עובד על זה.

אנחנו שומעים מסוקים, רואים רכבים ואופנועים. כולם קופצים לאמצע הכביש, ואז זה קורה.
שלושה אופנועים ורוכב טור ראשון.
הרגשתי כמו הפעם ההיא שחיכיתי לדורון ג’מצי מחוץ ליציע של נוקיה.
אני מתחיל בצעקות ומלווה את הרוכב בריצה לא נורמאלית. כל הקבוצה בעננים וצועקת כאילו רבין בחיים והוא מוביל את הטור.
האדרנלין גבוה ולאחר כמה דקות מגיעה הקבוצה של החולצה הצהובה (כאן שלאק נכנס לפעולה). אותו תרגיל, לרוץ ולצעוק עד שנגמר הדופק.
הודעות וטלפונים הגיעו מהבתים של כולם ואמרו שראו מישהו בלי חולצה, כובע, משקפי שמש ודגל ישראל רץ.
זה אני.

אחרי קרוב לשלוש ליטר בירה, אנחנו מתחילים את הירידה ביחד עם עוד מאות אנשים.
את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק.
עוד יומיים אני חוזר לכאן שוב.

אח שלו – יורוספורט

ולגבי הבלוג הקודם, הכוונה לכלה מלשון כליון