Nike NightRun 2008 – 10k x 10k

Posted on August 31, 2008 by achshelo

יום ראשון, סוגרים את החודש ומתחילים את הספירה לעונה הקצרה של התחרויות.
כשהייתי בצופים היה לנו שבט של 500 חניכים.
בנובמבר שעבר הייתי בטריאתלון אילת ביחד עם עוד 1800 משתתפים ומאות מלווים ובני משפחה.
הפעם האחרונה שראיתי את הכיכר מלאה באלפי אנשים היתה בעצרת שעל שמו הכיכר.
מעולם לא ראיתי עשרת אלפים אנשים לבושים באותו צבע.
מושיקו בטח יישמח כי כולם אדומים אז אפשר לעודד את הפועל.
אבל אני עודדתי את הספורט ואת כל הרצים והרצות שהגיעו לקחת חלק בהפפנינג מרשים ביותר.

ברחנו מוקדם מהעבודה כדי לא להיתקע בפקקים. חנייה אצל דוריס.
עולים על האופניים ורוכבים עשר דקות לאחסן את הסחורה אצל ביז’ו.
כבר בדרך רואים נהירה של אנשים לעבר הכיכר – לא ייאמן.
השיגעון מתחיל.
שבע וחצי ואנחנו צועדים לכיכר.
עשרות אנשים שאני מכיר ומברך בברכת שלום.
מהצפון של תא ועד המרכז של באר שבע, גברים נשים וטף. כולם היו שם.
כינוס קבוצתי ותדריך אחרון של המאמן, שי פיפמן.
כולם חושבים על דבר אחד: לרוץ.

שמונה וחצי, אלפי אנשים נעמדים על קו הזינוק שתפס שמונה נתיבים על אבן גבירול.
רגע השיא מגיע, אני רואה את גורי אלפי!!!! אין דברים כאלה.
צילום וחיבוק, עידוד קטן לפני המרוץ ופליי על האייפוד.
הספירה לאחור מתחילה והקהל שואג 5, 4, 3, 2….1 ואנחנו מתחילים בצעידה קטנה ולעבר הזמזם.
שני קילומטרים ראשונים של חוויה מצחיקה. מלא חברים עוברים, רני אחירון מופיע לידי ונותן לי מוטיבציה, איפה ראובן? איפה אסי?
הפודולר ואסף כבר לא בטווח ראייה ואני מגיע לרוקח.
השעון מראה פחות מתשע דקות ואני מדמיין את גרטל צועק: “שיא עולמי חדש”….
עולים על גשר נמיר, מביט קדימה ורואה נחש עצום בצבע אדום. זורק מבט אחורה ורואה אלפי אנשים באדום.
אני מרגיש טוב, עובר את שלט הארבע קילומטר, והזמן פחות מ-18 דקות. זה הולך להיות טוב. אינפקטד ברקע ואני מאושר.
הדופק קבוע על 87 אחוז אבל לי זה לא אכפת. הרגליים בסדר, לפחות ככה זה נראה.
בחמש קילומטר אני כבר מתחיל לחשוב שלטפס את נס הרים פעמיים יום קודם לא ממש תורם לי לתחרות.
אני שולף ג’ל תפוח מהמכנס ודוחף הכל בשנייה לפה. לצערי אין מים והטעם נשאר בפה למשך קילומטר.
חיים יבין מהדהד בראשי: “מהפך!!” אלדד ורדי מגיע.
ורדי! אני צועק. הוא עונה לי, בוא, אני מחפש מישהו לרוץ איתו. אמרתי טוב, למה לא וידעתי שאני אתחרט על זה.
לא עוברות עשרים שניות והדופק שלי מזנק ל-91 אחוז. זה לא בגלל הבנות ולא בגלל ההתרגשות, כנראה שהקצב עולה.
מחפש את שלטי המרחק בתקווה לראות שלט “עוד 50 מטר”. המארגנים לא הכינו אחד כזה. במקום זה ראיתי שלט של 9 קמ.
ורדי אומר, יאללה, בוא נעשה 45 לפחות, ואני חושב לעצמי, למה לא נשארתי בבית לראות כוכב נולד או משהו דבילי אחר בטלוויזיה.
מגיעים לפנייה האחרונה, 500 מטר ומאות מעודדים.
אני לא יודע מאיפה היתה לי האנרגיה הזאת אבל לדקה וחצי הבאות הרגשתי כמו אלוף.
מדמיין אותי לובש את חולצת המדינה שלי, ג’מייקה, רץ בנעליו של בולט.
מיישר את הידיים כאילו אני רץ מאה מטר בדרך לשיא חדש.
המטרה היתה לרדת מ-50 דקות. אחרי ששנה שעברה עשיתי 55 דקות.
עוצר את הפולאר בקו הסיום על 45 דקות!!!! לא ייאמן. זמן שיא שלי!!
מעולם לא חשבתי אני אוכל לרוץ ארבע וחצי דקות לקילומטר, מדהים.
ולחשוב שזאת הפעם השנייה שאני רץ עשר קילומטר… אדיר 🙂
ועכשיו, מתיחות, מים, אוכל ורוכבים לפיצה של אסף.
כמעט 2 לפנות בוקר, עוד שלוש שעות קמים לרכיבת שחרור.