שובו של הג׳דיי

אני יושב להנאתי בשירותים מנסה לשבור עוד שיא באייפון, פתאים מתקבלת שיחה. מי אם לא פמי. האמת, ידעתי שזה יגיע. איך אפשר לא לנצל יום קייצי שכזה באמצע פברואר. אז כמו שחששתי, קבענו רכיבה בנחשון ליום שבת 7 בבוקר – קיבלתי צ’ופר, השכמה מאוחרת.

כמעט חודשיים לא רכבתי וזה ברור למה. פגרת חורף. אם הדובים ישנים שנת חורף, למה אני לא יכול? למה אי אפשר להקפיא את יכולת הכושר כמו שמקפיאים מנוי בחדר כושר? הבעיה בכלל מתחילה עם מי שהמציא את החורף. זה לא ברור לי למה צריך לעשות פעילות ספורטיבית בתנאי חורף? אי אפשר להוריד גשם רק בכנרת ולהוריד שלג בחרמון? שישאירו את ראש ציפור יבש.

אז הגענו לנחשון, טוב שלא היה מפוצץ שם כאילו מחלקים אופניים בחינם. מצאנו חניה, התארגנו בזריזות והתחלנו כרגיל חימום “קל” בעליות של יער הנשיא. הרכיבה הייתה סבבה, באמת. היה צחוקים ולא היה קשה מדי. כמו ש-Best אומר רכבנו על CPU 60 אבל אף אחד לא התלונן. בשלב מסויים הבנתי מה המשמעות של פגרה, פירוק שרירים. אחרי שעה וחצי רכיבה הרגשתי כמו איזה ילדה שזרקו עליה חול בגן. כאבו לי השרירים וממש ביקשתי שנוריד את הקצב – שגם ככה היה איטי למדי. זה התשלום על חוסר אימונים.
לא נורא, בסוף סיימנו מרוצים ומאושרים.

אבל הקטע הגדול בהחלט של הרכיבה היה ליין הלבוש הטרמי של גרנצל, גרביים מנדפות זיעה בהכנה בייתית ושרוולי ידיים תוצרת נייקי. באמת היה מצחיק.
כמובן שקינחתי את ארוחת הבריאות בגלידת צ’אנקי מאנקי, אחרי הכל, איך נחזיר את הקלוריות שאבדו