• Blog Stats

    • 3,485 hits

שובו של הג׳דיי

אני יושב להנאתי בשירותים מנסה לשבור עוד שיא באייפון, פתאים מתקבלת שיחה. מי אם לא פמי. האמת, ידעתי שזה יגיע. איך אפשר לא לנצל יום קייצי שכזה באמצע פברואר. אז כמו שחששתי, קבענו רכיבה בנחשון ליום שבת 7 בבוקר – קיבלתי צ’ופר, השכמה מאוחרת.

כמעט חודשיים לא רכבתי וזה ברור למה. פגרת חורף. אם הדובים ישנים שנת חורף, למה אני לא יכול? למה אי אפשר להקפיא את יכולת הכושר כמו שמקפיאים מנוי בחדר כושר? הבעיה בכלל מתחילה עם מי שהמציא את החורף. זה לא ברור לי למה צריך לעשות פעילות ספורטיבית בתנאי חורף? אי אפשר להוריד גשם רק בכנרת ולהוריד שלג בחרמון? שישאירו את ראש ציפור יבש.

אז הגענו לנחשון, טוב שלא היה מפוצץ שם כאילו מחלקים אופניים בחינם. מצאנו חניה, התארגנו בזריזות והתחלנו כרגיל חימום “קל” בעליות של יער הנשיא. הרכיבה הייתה סבבה, באמת. היה צחוקים ולא היה קשה מדי. כמו ש-Best אומר רכבנו על CPU 60 אבל אף אחד לא התלונן. בשלב מסויים הבנתי מה המשמעות של פגרה, פירוק שרירים. אחרי שעה וחצי רכיבה הרגשתי כמו איזה ילדה שזרקו עליה חול בגן. כאבו לי השרירים וממש ביקשתי שנוריד את הקצב – שגם ככה היה איטי למדי. זה התשלום על חוסר אימונים.
לא נורא, בסוף סיימנו מרוצים ומאושרים.

אבל הקטע הגדול בהחלט של הרכיבה היה ליין הלבוש הטרמי של גרנצל, גרביים מנדפות זיעה בהכנה בייתית ושרוולי ידיים תוצרת נייקי. באמת היה מצחיק.
כמובן שקינחתי את ארוחת הבריאות בגלידת צ’אנקי מאנקי, אחרי הכל, איך נחזיר את הקלוריות שאבדו

אליפות ישראל

אליפות – בבילון מגדירה את זה כניצחון, מקום ראשון, הובלת התחרות.
מדהים, באמת מדהים.
תחרות אופניים לא ראשונה שלי העונה אבל בעלת היוקרה הגדולה מכולן. הפיינל פור של איגוד האופניים. המונדיאל של אופני הכביש. האירוע שמגדיר מי מקום ראשון.

אז מה היה לנו שם?! איך הכל התחיל?!
יום שישי, שלוש וחצי בצהריים, מתחילים חימום על הטריינר. סיבובי רגליים כמה שיותר. מתחילים להתרכז – זה הרגע שזה קורה.
אני מתקרב לעמדת הזינוק, עולה על הרמפה ומקליק את הנעליים לתוך הפדאל.
השעון מתקתק באיטיות וכל שנייה יותר ארוכה ומלחיצה מהקודמת לה. 5, 4, 3, 2…. השופט משחרר אותי.
מתחילים בראבאק! הדופק מזנק לשמיים ואני אפילו בלי מד דופק…
רוח פנים לפנים!! קשה לרכב. הרגליים מתחילות לעבוד והקצב מתיישר על 25 קמ”ש.
מתקרב לפרסה לאחר עשרה קילומטרים קשים ביותר.
כמובן שבשלב זה “הפודולר” עקף אותי והוא זינק איזה חמש דקות אחריי…
מסתובב ומתחיל להגביר קצב. עוד הילוך ועוד הילוך. מתייצב על יותר מארבעים קמ”ש.
עוקף את המתמודד שזינק לפני ומאושר מהרגע – אני לא מקום אחרון 🙂
משם העבודה הלכה ונהייתה קשה. עקפו אותי שני מתחרים נוספים ואני עקפתי עוד אחד. סיימתי את 30 הקילומטרים הקשים ביותר בחיי.
הצבת יעדים תמיד היה דבר חשוב. רציתי לרדת מהשעה וזה מה שקרה. מקום 13 מתוך 15 אבל עם הרבה סיפוק ושרירים כואבים.
יש לנו אלוף חדש, פודולר… מה שהיה שם היה מדהים ומי שראה את זה הרוויח. מי שלא, שיחפש הקלטות ביו-טיוב..

חוזרים לחדרים. מקלחת. ארוחה בקיבוץ ושינה טובה.

יום שבת, קיבוץ ניר-עוז, ארבע בבוקר, חושך בדיוק כמו כשהלכנו לישון.
הכנות אחרונות וזזים ל”אורים” – התחרות האחרונה.

התארגנות תוך כדי שמיעת אינפקטד. עולים על המסלול ומתחילים חימום. נכנסים לריכוז. עשרים דקות לזינוק.
נעמדים בשורות על קו הזינוק לפי גילאיים. מנסים להירגע בעזרת בדיחות אבל זה לא עוזר.
חמש דקות לזינוק, אני שוכח את הדבר הכי חשוב שאלדד ורדי אמר לי, שכחתי לחרבן. כל הבאסה…. מספר לפודולר ונזכר שזה קורה לי כל תחרות. בקטנה.
חמש שניות לטרוף. רגל ימין מקליקה ואנחנו על האופניים.
כמעט חמישים רוכבים יוצאים בטירוף לעבר 84 קילומטרים. שלוש הקפות. חום כבד. לחץ בשיאו.
רוכבים כפלטון – דבוקה, בתירגום חופשי מצרפתית. משמעות המילה היא כדור והיא קשורה למילה מחלקה בהקשר צבאי. פלטון היא הקבוצה הגדולה במירוץ אופני כביש ומזכיר את המבנה שהציפורים עפות בו.
מדי פעם אני יושב באמצע, לפעמים בצד. יצאתי כמה פעמים קדימה להרגיש את הרוח הנגדית ואת הרגליים העובדות.
מאה סיבובי רגליים לדקה – לא משנה מה תנאי השטח או הכביש.
פעמיים פרצתי קדימה ואפילו פעם אחת עשינו בריחה לא מוצלחת – סתם בשביל בכיף. אין מצב שאני מחזיק עוד שני סיבובים לבד מקדימה.
בשלב זה הישבן שנתפס לי יום קודם משתחרר ואני מתחיל להיזכר במיניות שלי, דופק מבט למטה ורואה שהחבילה במקום – מזל, יום אחד אני עוד אשתמש בה.
הקפה אחרונה. פנייה אחרונה. עשרה קילומטרים לסוף המר. מתחיל פריצה ביחד עם אבי ובום! הארבע ראשי הלך. השריר נתפס ואני מחומצן כמו שהשיער שלי בכיתה ח’ היה.
חשבתי שאני מת. גם הצעקות ומעט הדמעות בעניים לא עזרו לי – השריר היה גמור.
התחלתי לחשוב חיובי. תלוי לנו בדירה כמה משפטים של בודהה. החשוב מכולם:
Never Give Up!!!
הדבוקה כמעט ובורחת. אני מדבר עם עצמי וחוזר על המשפט. “קשה” זה לא היום.
מתרומם מהכיסא ותופס את הדבוקה.
מתמקם טוב בשורה השנייה ונותן עבודה. קשה מאוד לחדור מבין הרוכבים. הלחץ גובר כאשר מתחילים לראות את קו הסיום.
אף אחד לא נותן לעבור. שולחים מרפקים. מילמולי קרב נשמעים מהרוכבים. כולם דרוכים לספרינט סיום.
עם מעט הכוחות שנשארו לי אני נעמד ועוקב אחרי מירקין ופודולר.
הקו מתקרב. שומעים את הקהל. שומעים את נמרוד הקריין. שניות לפני הסוף. שניות לפני שזה נגמר.
חיוך ענק לא עולה על פניי כי אני עסוק בלגרום לרגליים להסתובב.
חוצה את הקו ארבע שניות מהפודולר ביחד עם פלטון לא נורמאלי.

חוויה מטורפת ובלתי נשכחת.
למדי הרבה בסוף שבוע הזה. אליפות ישראל ראשונה שלי ובטוח לא האחרונה. אני לא סיימתי לדבר ויש עוד מה להראות.
אח שלו מתייצב שנה הבאה על קו הזינוק וחוזר עם פודיום וגביע ביד.

עוד שלושה שבועות אני נוחת במקום של האלופים באמת:
Tour de France
עד אז, יש עוד על מה לעבוד.

אח שלו – אליפות ישראל לאופני כביש 2008

Riding

בשבוע האחרון השתתפתי בשלוש תחרויות אופניים

הראשונה, פחות טובה, למעשה התחרות הראשונה שלי על אופני הכביש היתה בנאות קדומים וכללה 14 הקפות של 3 ק”מ כל אחת.
היה מאוד קשה. פרשתי אחרי 4 הקפות כי היה חם ולא הייתי במייטבי.
ירין – הידוע גם כ”המפלצת” סיים בעשיריה הראשונה לאחר פנצ’ר.

המצב הולך ומשתפר, אביב הגיע פסח ובא ואיתו רכיבת הצדעה לצהל ולמדינתנו הקטנה.
נסעתי עם הקבוצה:
Spingo
בראשותו של יאיר בן עמי, הידוע גם כ:
YBA
לבאר שבע, שם התחלנו רכיבה של 80 ק”מ עד אשקלון.
הרגשתי לראשונה מה זה “פלטון” ואיך נכנסים על 50 מטר רבועים 120 רוכבים.
למרבה הצער אחרי פחות -20 ק”מ היתה תאונה ונאצלתי לעזור למספר רוכבים לקום ולהתאושש עד שתגיע העזרה הראשונה.
דבר זה גרם לפלטון לברוח ממני אך גרם לי לעבוד קשה ולהזיע.
יצאתי למרוץ נגד השעון בנסיון חסר סיכוי להדביק את הפער. עקפתי לא מעט רוכבים, עד שפגשתי את איציק, בחור מדהים! עבדנו ביחד עד שסגרנו פערים. מצאנו קבוצת בנות, ישבנו איתן ודאגנו שיגיעו לקו הסיום עם הרבה אוויר.
היה מדהים!!! אומנם לקח לי לחצות את הקו שעתיים ועשרים דקות, אבל ההרגשה זהה לזה של המנצח.

מכאן רק עולים – בכל מובן המילה.
יום רביעי, עובר על מיילים אחרונים, סוגר כמה תקלות ובורח מהמשרד צפונה. היעד:
רמת טבעון – אדוה
אירוח למופת עם הגדולה מכולן. אומנם בארסה ומנצ’סטר סיימו משחק ללאו שערים אבל האווירה היתה טובה.
השקמה לפני הציפורים, 4 בבוקר. חושך כמו שחושך נראה.
התארגנות זריזה ונוסעים לכפר בלום, קרוב לקטיושות.
מזנקים לירידה מטורפת ולאחר רבע שעה הפלטון מתחיל להתפרק כאשר מתחילים טיפוס קטן.
אחרי הטיפוס, תפסתי את ענבל – ילדה בת 16 שרוכבת יותר טוב ממה שאני ארכב אי פעם, ואמרתי לה לשבת עליי והצלחתי להביא אותה לפלטון. בסיום היא היתה הבחורה הראשונה שחצתה את הקו. 🙂
מכאן המסלול רק הלך ונהיה קשה יותר, חום נוראי טיפוס אינסופי ואנרגיות גמורות. תוך כדי עידוד של אדוה מהרכב המדליק אני מתחיל בירידה מטורפת של יותר מ-60 קמ”ש מהירות ממוצעת.
בשלב מסויים היא אמרה לי לחכות לאדר – מדהימה לא פחות, והתחלנו לשבור את הרוח ואת הרוכבים האחרים. לקחתי אותה לסיום בהצלחה רבה.
לאחר שעתיים ושבע דקות, רבע שעה אחרי הראשונים סיימתי את המרוץ המדהים והקשה הזה, שרירים תפוסים, רגליים גמורות וגעגועים לאמא.

עכשיו מנסה להתאושש.

עד המרוץ הבא, שיהיה לנו בוקר טוב ושקט ושששבת שלום.

אח שלו – Ride to victory